האם אתם החברים הכי טובים של עצמכם – כאלה שיודעים להיות כנים אך בו-זמנית גם תומכים? או שאתם מוצאים את עצמכם בתפקיד המבקר הכי קשוח של עצמכם, מחמירים ללא הצדקה ואפילו חסרי חמלה כלפי עצמכם? אם התסריט השני מוכר לכם – שתדעו אתם לא לבד. ברוכים הבאים לממלכת המבקרים הפנימיים.

למרות שהכרתי מקרוב את המושג "ביקורת עצמית" ושמתי לב שלפעמים אני קשה עם עצמי, נחשפתי לראשונה לקונספט הייחודי של "מבקרים פנימיים" במהלך הכשרת הטיפול הראשונה שלי .

כמאמנים מתחילים, יעצו לנו לא להיכנס לעימותים או אינטראקציות ישירות עם המבקרים הפנימיים של המטופלים שלנו. זה הזכיר מאוד את העצה שניתנה לניאו בסרט "מטריקס" – לא להתעסק עם הסוכנים.

אבל כמה שזה מרתק! המחשבה שיש בתוכנו כוח עצום שמסוגל לגרום לנו להאמין שאנחנו "פחות" ממה שאנחנו באמת. כוח שיכול לגרום לנו להרגיש כמו מתחזים (תסמונת המתחזה) כשאנחנו נכנסים לתפקידים חדשים בעבודה. כוח שיכול לשכנע אותנו שאחרים קורצו מהחומר המתאים להגשמת החלומות שלנו – אבל אנחנו לא.

המבקר הפנימי הוא אוסף של אמונות שליליות שיש לנו לגבי עצמנו, הבאות לידי ביטוי לעיתים קרובות כדיבור עצמי שלילי.

למה בעצם שנעשה את זה לעצמנו? והאם זו בכלל בחירה מודעת שלנו? או שמדובר במנגנון שמופעל באופן אוטומטי?

מתוך מחקר והתנסות נוספת על עצמי ועל לקוחות שהסכימו להתנסות בכך, הגעתי לכמה תובנות מעניינות ולכמה רגעי "אה-הא!" כואבים למדי.

תובנה 1: המבקרים הפנימיים הם אמונות שהפנמנו

מדובר באמונות שלעיתים קרובות אינן מדויקות, וברוב המקרים אינן שלמות. בתחילה הן קיימות כמושגים חיצוניים לנו, כמו: "אתה לא מספיק טוב בגלל X" או "יקבלו אותך רק אם תשיג Y"

. אך אם לא נזהר, המושגים הללו עלולים להפוך למופנמים, להתקבל כאמת מוחלטת ולעצב חלקים מהזהות שלנו. אנחנו נוטים לקבל את המושגים הללו כאמת כאשר אנו שומעים אותם ממקורות הנתפסים בעינינו כסמכות, ובתקופות שבהן החשיבה הביקורתית שלנו אינה בשיאה.

פרפקציוניזם לא בריא, תסמונת המתחזה, שחיקה, חוסר אנרגיה וחוסר יכולת לעצור – כל אלה הם סימנים לכך שהמבקרים הפנימיים הם שמנהלים את ההתנהגות שלנו.

המבקר הפנימי הוא מטפורה המתארת דיבור עצמי שלילי, המהווה אינדיקציה (סימן) לאמונות שליליות שאנו מחזיקים לגבי עצמנו.

זה חיוני שככל שאנו מתבגרים, נעמיד את ה"אמיתות" הללו למבחן כדי לראות היכן הן אינן מדויקות ואינן משקפות את המציאות הרחבה יותר. זאת משום שאמונות אלו עוצבו או התקבלו על ידי העצמי הצעיר שלנו, ולנפש פחות בוגרת יש נטייה להכליל, לצמצם רעיונות ולהגזים (פשוט תזכרו בעצמכם בגיל ההתבגרות).

דוגמה להכללה

דוגמה להכללה: דמיינו מפגש שאלות ותשובות עם למעלה מ-100 יוצרים צעירים ומבטיחים. אחד מהם שואל: "אמרו לי שאי אפשר להתפרנס בכבוד כאיש קריאייטיב ויוצר – האם זה נכון?". שאלתי אותו: "ובכן, האדם שסיפר לך את זה, האם הוא מתפרנס בכבוד כיוצר?". הבחור הצעיר השיב: "לא".

"אם כך, זו החוויה האישית שלו, אך הוא מציג אותה כאמת מוחלטת. הניסיון שלי מראה שאפשר להתפרנס מצוין כיוצר מקצועי. וזו המציאות שלי".

אמנם זה נכון שיוצרים רבים חווים קשיים כלכליים, אך ישנם גם כאלה שמצליחים, ובחינה רחבה ואמיתית של המציאות צריכה לכלול את שני הצדדים.

יש לנו הזדמנות – וגם אחריות – לנקות את עצמנו ממושגים שגויים ומיושנים. אחרת, אנחנו משלמים את המחיר, ויחד איתנו גם הסובבים אותנו.

הפנמה (Internalisation)

היא תהליך פסיכולוגי לא-מודע שבו אנו מטמיעים אמונות ורגשות של אחרים ומאמצים אותם כשלינו.

תובנה 2: המבקרים הפנימיים הם כוחות עוצמתיים

המבקרים הפנימיים יכולים להיות כוחות חזקים מאוד: אם הם מופעלים ולא נשארים תחת פיקוח, הם עלולים להשתלט על הנרטיב הפנימי שלנו ולגרום לנו להאמין שאנחנו שווים פחות, שעלינו "לדעת את מקומנו", ושעדיף ללכת על בטוח עד כדי כך שלא ננסה כלל, או שננסה בהיסוס רב. מדובר במשקפיים סדוקים שדרכם הכל מעוות לכיוון של ביקורת עצמית.

לכן, חשוב לשים לב אילו כוחות פועלים בתוכנו בכל רגע נתון ואילו משקפיים אנחנו מרכיבים, וניתן לעשות זאת על ידי הקשבה לנרטיב הפנימי שלנו. המבקר הפנימי הופך לרוב לקולני ביותר דווקא כשאנחנו "נכשלים", במיוחד במשהו חדש וחשוב לנו – כמו התמדה בהרגל חדש ומשמעותי או כניסה לתפקידים גדולים יותר. זו סיבה מרכזית לכך שמנהלים שקודמו לאחרונה מתחילים לחוות מחשבות של תסמונת המתחזה.

תובנה 3: למבקרים הפנימיים יש כוונות טובות

תגלית מפתיעה, ואולי מנוגדת לאינטואיציה, היא שהמבקרים הפנימיים למעשה משרתים מטרת הגנה. הם עושים זאת בשתי דרכים שנראות במבט ראשון מוזרות, אך שתיהן הגיוניות לחלוטין:

א. המבקרים הפנימיים עוזרים לפעמים לשמר את הזהות שלנו: אם אנו מאמינים שאנחנו "דחיינים", לעיתים קרובות קל יותר לשמר את הזהות הזו מאשר לראות מה יקרה אם נפסיק לדחות דברים ונתקדם קדימה. הדבר נחשב למנגנון הגנה פסיכולוגי מפני החרדה מהבלתי נודע.

ב. המבקרים הפנימיים מנסים לרוב למנוע מאיתנו לחוות כאב מחדש: בדיוק כמו סבתא שמונעת מהנכד שלה לרכוב על אופניים "כי הוא יפצע אם הוא ייפול", המבקרים הפנימיים מגנים עלינו מפני חוויה חוזרת של כאב. החליפו את המילה "אופניים" בהעברת מצגת נוספת, הגשת מועמדות לקידום, הובלת פרויקט או הקמת עסק או כל דבר אחר שמצריך מכם לעשות משו חדש.

כן, זה יכאב אם ניפול. אם המצגת תיכשל. אם נצטרך לסגור פרויקט שהשקענו בו כל כך הרבה. או לסיים מערכת יחסים שקיווינו פעם שתימשך כל החיים. אבל נפילות הן חלק מהחיים – וכך גם המבקרים הפנימיים.

תובנה 4: חשוב לשאול "מי הדי-ג'יי הנוכחי שלכם?"

התגלית האחרונה היא זו: יש לכם את הזכות לפטר ולהחליף את הדי-ג'יי שמנגן את מוזיקת הרקע של חייכם. אתם יכולים לעבוד על לקיחת המיקרופון מהמבקר הפנימי שלכם ולהעביר אותו לחלקים אחרים בתוככם – חלקים שיכולים לנגן רצועות פסקול מתוך "רוקי" (או משהו קצת יותר מעודן).

אתם באמת יכולים לבחור, זכרו זאת. ונכון, לפעמים הבחירה הזו דורשת עבודה, אבל היא שווה את זה. זה דומה לביקור אצל רופא שיניים, הכנסת הרכב לטיפול במוסך או כיוון עדין של כלי נגינה. יש סיבה לכך שאנשים עושים את כל הדברים האלה.

נ.ב. אם זו הפעם הראשונה שאתם קוראים על המושג הזה, יכול להיות שזה מספיק לכם לבינתיים. תנו לזה לשקוע, ושימו לב אם משהו משתנה בכם.

אם אתם רוצים ללכת צעד אחד קדימה, אתם מוזמנים להוריד את דף העבודה החינמי להתמודדות עם המבקר הפנימי, לקרוא את המאמרים שבהמשך, או לבדוק איתי אפשרויות לאימון אישי כדי לשפר את הדיבור העצמי שלכם.